סיפור קצר ליום השואה

(מתוך הדף זוכה ומזכה)

מסופר על זקן אחד בבית הכנסת, שכל פעם היה קורא בקול רם ובבכיה את הקדישים בתפילות. מתפלל סקרן ניגש אליו, שאל לשלומו ורצה לדלות פרטים מדוע באמירת הקדיש הוא קורע את השמיים בבכיות ובכוונה גדולה.

ענה לו הזקן: בהיותי צעיר תמיד היו שגורות בפי המילים "ישועת השם כהרף עין".

כך בכל עניין או קושי. זה היה חלק ממני עד שהחלו לכנות אותי "ישועת השם". לא עלינו, הגיעה השואה האיומה, היינו בדרכנו לתאי הגזים, וכל הדרך אני אומר לחבריי "ישועת השם כהרף עין".

התפלאו חברייו ושאלו אותו "הרי אנו לפני מיתה, מאין ישועת השם שאתה מדבר עליה". הגענו למתחם התאים. אותו קצין שהיה ממונה על הקבוצה, החל לקרוא בשמותינו. כל הזמן הזה היו שגורות בפי "ישועת השם כהרף עין".

לפתע הנייר עם השמות עף מהיד של הקצין. אותו קצין רצה להמשיך להשפיל אותנו עד הרגע האחרון וציוה עליי לרדוף אחר הנייר.

לקח לי יחסית זמן לא מועט לתפוס את הנייר עקב הרוח החזקה שהיתה. כאשר תפסתי בסופו של דבר את הנייר, הקצין לא שם לב שדלת התאים עומדת להיסגר (היא ננעלת עם שעון מיוחד). הקצין ניסה אך איחר ולא הצליח להכניס אותי.

צעקו לי חבריי בפנים: "היי ,ישועת השם, אל תשכח להגיד עלינו קדיש שאתה הולך מפה!!!" מאז כל קדיש אני מכוון עליהם.

Share

Comments

comments

קישור קבוע למאמר הזה: http://xn--7dbm4bk.co.il/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%a7%d7%a6%d7%a8-%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%94/

כתיבת תגובה